גז"ד בעניין התעללות עובד זר בקשיש

הנאשם הוא נתין זר מהודו וטיפל בקשיש בן 85 שהתגורר בגפו ובעקבות ארוע מוחי שעבר נזקק למטפל אישי ועל כן הוא חסר ישע.

ביום 3.12.07 החל הנאשם לטפל בקשיש עד 6.1.08 והתגורר עימו בדירה בת"א, הוא היה מופקד על האכלת הקשיש, רחיצתו, השכבתו, הוצאתו מהמיטה וכיוצ"ב.

מיום 23.12.07 ועד 1.1.08 הסתבר כי הנאשם התעלל בקשיש שעליו היה אחראי בכך שבעשרות הזדמנויות, מידי יום ביומו נהג הנאשם להכות את הקשיש, סטר לו בפנים והיכהו בצידי הראש או בגב באמצעות ידיו.

במספר הזדמנויות היכה הנאשם את הקשיש בפניו באמצעות כפפות, בגד, כרית, או מגבת שהחזיק ביד, בעט בקשיש בחזהו וכן טילטל את ראשו.

כמו כן במספר הזדמנויות הטיח הנאשם את הקשיש בחוזקה במיטה.

בגין זאת יוחסה לנאשם עבירה של התעללות בחסר ישע ע"י אחראי לפי סע' 368 ג' סיפא לחוק העונשין. בכתב האישום המקורי נטען כי כתוצאה ממעשי הנאשם, נגרמו לקשיש חבלות של ממש, שטפי דם בלחיים, שטף דם ברקה השמאלית, חתך באף וחתך בתנוך האזן השמאלית.

כתב האישום המקורי מוזכר בהקשר זה ע"מ להבין את המשך השתלשלות העניינים בתיק. בתאריך 5.3.08 קויימה ישיבת ביהמ"ש בקשר לכתב האישום המקורי ואז הודיעו הצדדים כי הגיעו להסדר טיעון שעל פיו יוטל על הנאשם עונש של שנת מאסר, ולאחר מכן יגורש לארצו.

מיד לאחר הודעה זו, קבעתי כי אף שבדר"כ אין בימ"ש נוהג להביע דעתו על עסקאות טיעון, אלא במסגרת גזה"ד, הרי כאן הודעתי מראש כי העונש שהציעה התביעה אינו עומד בשום יחס לחומרת הארועים המפורטים בכתב האישום המקורי, ועל כן הורתי לצדדים להגיש הצעה אחרת שכן הודעתי כי לא אכבד את הסדר הטיעון.

בישיבה הבאה ב- 24.3.08 הודיעה המאשימה כי לאור עמדת ביהמ"ש מהישיבה הקודמת, היא חוזרת בה מהסדר הטיעון, וב"כ הנאשם מחה על כך בנימוק שהתנהלות הפרקליטות אינה נאותה שכן לדעתו הפרקליטות כבולה להצעתה וביקש לדחות את הדיון כדי לשקול דרכים אחרות לרבות פניה לבג"צ כנגד הפרקליטות על אי עמידתה בהסדר המקורי.

ב- 11.5.08 התייצבו הצדדים והודיעו כי הגיעו להסדר טיעון חדש, שמכוחו הוגש כתב אישום מתוקן ממנו הוסרו העובדות של החבלות של ממש שנגרמו לקשיש, עוד נאמר כי בחודש מרץ נתקבלה הודעה כי הקשיש נפטר אולם אין קשר כלשהו בין מותו לבין האלימות שהפעיל כנגדו הנאשם.

בהסדר הטיעון החדש ביקשה התביעה לגזור על הנאשם עונש של 24 חודשי מאסר בפועל, וכן מאסר ע"ת.

באותה ישיבה הסביר ביהמ"ש לנאשם כי אינו כפוף להסדר הטיעון, וכי הנאשם רשאי שלא להודות באשמה, ואם הודאתו היא רק מחמת ההסדר שימנע מכך, שכן ביהמ"ש חופשי לגזור כל עונש למרות ההסדר.

הנאשם הודה בכתב האישום המתוקן והורשע על פי הודאתו.

הכלל המקובל בפסיקה הוא שבימ"ש אמור לכבד הסדרי טיעון, שכן מדובר בשיקול דעת של התביעה שחזקה עליה ששוקלת את כל השיקולים הרלבנטים בטרם הגיעה להסדר, ובע"פ 1958/98 בפני הרכב של 9 שופטים, נקבעו העקרונות של מתן תוקף להסדרי טיעון, אולם אם ביהמ"ש מוצא כי נפל פגם או פסול משמעותי בשיקולי התביעה, לא יכבד את הסדר הטיעון.

הכלל הוא איפוא כי בימ"ש אמור לאשר הסדר טיעון, אלא אם כן נוכח לדעת ששיקולי התביעה אינם ראויים או שהסדר הטיעון חורג במידה בלתי ראויה מהאנטרס הציבורי.

ההסדר הראשוני בו הסכימה התביעה כי יוטל על הנאשם עונש של שנת מאסר, הוא בלתי סביר על פניו ועל כן נדחה על הסף שכן אין יחס ישר בין הענישה שהוצעה לבין חומרת המעשים מצד אחד והצורך של ביהמ"ש להביע את שאט נפשו מביצוע מעשים של התעללות בקשישים מצד שני. רשויות המדינה השונות החל מהכנסת, המשך בממשלה והמשך בפרקליטות ובתי משפט, דיברו רבות על הצורך בהחמרת הענישה כלפי תוקפי קשישים. אמירה זו אינה ריקה מתוכן, ויש לתת לה כיסוי בדמות רמת ענישה ראויה.

השיקול של הטלת עונש קל על עובד זר משום שיגורש לאחר מכן, אינו רלבנטי כלל, שכן למרבה הצער אלפים רבים של קשישים נזקקים במדינה לסיוע סיעודי, ולמרבה הצער, מרבית המטפלים הם עובדים זרים שכן קשה למצוא ישראלים שמוכנים להקדיש את כל שעות היממה לטיפול בקשיש.

דווקא כאשר מדובר בהתעללות בקשיש ע"י עובד זר, משום ריבוי המטופלים וריבוי העובדים הזרים, יש משמעות ניכרת בהעברת מסר לעובדים הזרים בדבר חובתם לנהוג בכבוד בקשישים שהם מטפלים בהם ושלמטרה זו נשכרו.